התובע עותר לסעד כספי בסך של 50,000 ש"ח בגין נזק ממוני ונזק לא ממוני, פגיעה בשם הטוב ועוגמת נפש. בכתב התביעה שהוגש בסדר דין מהיר, טען, שנזקים אלו נגרמו לו כתוצאה מהטלת עיקול בסך של 819.38 ש"ח על חשבונו, לאחר שלא סילק חוב בגין פינויו באמבולנס של הנתבעת 2 (להלן גם - מד"א). כל זאת בעוד שלטענתו, כלל לא היה מקום לחייבו בתשלום, בהיותו מתנדב במד"א.
בישיבה המקדמית שהתקיימה אתמול, 6.7.2011, הסכימו הצדדים שפסק הדין יינתן על דרך הפשרה, בהתאם לסמכות בית המשפט לפסוק כך, לפי סעיף 79א בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אך יכלול הנמקה קצרה. עוד הוסכם שפסק הדין יינתן כאמור, על סמך כתבי הטענות ונספחיהם ועל סמך השלמת טענות הצדדים בעל-פה, אשר נשמעו בדיון.
רקע - עיקרי העובדות והוראות החוק הרלוונטיות
2. עיקרן של העובדות אינו שנוי במחלוקת. התובע הוא עורך-דין המתנדב מידי שבוע, זה כשתיים-עשרה שנה, בתחנת ירושלים של מד"א, בתפקיד חובש, נהג אמבולנס ופרמדיק. ביום 23.3.2009, במהלך משמרת שבה התנדב, נפל התובע בדרכו אל האמבולנס ונקע את קרסולו. הוא פונה על-ידי מתנדב אחר, יעקב ארליך, באמצעות האמבולנס שבו נהג קודם לכן, אל בית החולים שערי-צדק, ושם טופל.
לטענת התובע, על גבי טופס ההתחייבות והפינוי באמבולנס, כתב ארליך שהתובע הוא מתנדב מד"א (הטופס לא הוגש, אך עובדה זו לא הייתה שנויה במחלוקת). משלא שילם התובע עבור פינויו באמצעות אמבולנס, הועבר הטיפול בגביית התשלום לידי הנתבעת 1, אשר נקטה נגדו בהליכי גביה. ביום 30.7.2010, הגיעה לביתו של התובע הודעה מסניף בנק לאומי שבו מתנהל חשבונו, שביום 26.7.2010 הטילה מד"א, באמצעות הנתבעת 1, עיקול בסך של 819.38 ש"ח על חשבונו של התובע.
בסופו של דבר, לאחר פניות טלפוניות מצדו, שבהן החל ביום 15.8.2010, הוסר העיקול ביום 5.9.2010. לטענת התובע, סמוך למועד זה גם נמסר לו ממשרדה של הנתבעת 1, שטופס ההתחייבות והפינוי שבו נכתבה עובדת היותו מתנדב מד"א כלל לא הועבר אל הנתבעת 1, וכי עובדת קיומו של החוב לכאורה, נמסרה להם בדרך של העברת נתונים באמצעות המחשב.
3. סעיף 7א בחוק מגן דוד אדום, התש"י-1950, שעניינו "אגרות", קובע שמד"א תיגבה אגרה בגין שירותיה, ממקבל השירות או ממבטחו. במקרה של תשלום שלא במועד, יתווספו לסכום האגרה גם ריבית, הפרשי הצמדה וקנס פיגורים. עוד נקבע, שסכומים אלו ייגבו על-פי פקודת המסים (גביה). פקודה זו קובעת הוראות המסדירות את הליכי ההוצאה לפועל בשל אי תשלום שלגביו חלה הפקודה, ומכוחן רשאי מי שמונה להיות פקיד גביה גם לנקוט בין השאר, בהליכי עיקול ובתפיסת מיטלטלין ומכירתם בהתאם להוראות הרלוונטיות (שם, סעיף 4). בהתאם להוראות אלו, הוטל כאמור, העיקול הכספי על חשבונו של התובע.
טענות התובע
4. טענתו העיקרית של התובע היא, שבהיותו מתנדב במד"א, הוא ובני משפחתו פטורים מתשלום אגרה בגין שירותים הניתנים על-ידי מד"א ובהם גם פינוי באמצעות אמבולנס. לפיכך לא היה מקום לחייבו בתשלום, וממילא שלא חלה הוראת סעיף 4 בפקודת המסים (גביה), אשר חלה רק לגבי מי שהוא "נישום .. כהלכה".
עוד טען התובע, שדרישה לתשלום מס לפי הוראה האמורה, צריכה להיעשות לפי טופס 1 של התוספת לתקנות המסים (גבייה), התשל"ד-1974. מאחר שלא נשלח אליו טופס מעין זה, ממילא שהעיקול נעשה שלא כדין. לא זו בלבד, אלא שאילו נשלח טופס זה כנדרש, היה סיפק בידו להעמיד את הנתבעות על טעותן, בכך שניסו לגבות ממנו סכום שלטענתו, אינו חייב בתשלומו.
5. בנסיבות אלו, כך לטענת התובע, עוולו הנתבעות כלפיו ברשלנות, כהגדרתה בסעיפים 35 ו-36 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. הנתבעת 1 התרשלה כלפיו בכך שלא נהגה בזהירות בטרם הטלת העיקול, ואילו רשלנותה של הנתבעת 2 (מד"א) מתבטאת בכך שלא דיווחה לנתבעת 1 על דבר היותו מתנדב. הנתבעות גם התרשלו כלפיו בכך שלא הקדימו פנייה אליו בטרם הוטל העיקול על חשבונו. לטענתו, הנתבעת 1 גם התרשלה בהימנעותה מלהשיב לפניותיו במיוחד בשל היותו עמית למקצוע.
הנזקים שלטענת התובע נגרמו לו הם: אי נוחות רבה שנגרמה לו ולאשתו בשל הטלת עיקול על חשבונו, שבעטיו נמנעה ממנו אפשרות לבצע פעולות בנקיות פשוטות במשך למעלה מחודש. בשל היותו עורך-דין, הוא זקוק למשיכת מזומנים שוטפת ולכן נזקו גדול יותר; הוראות קבע שיוצאות מחשבונו הוחזרו; פגיעה בשמו הטוב בעיני שותפיו לעבודה ובעיני עובדי הבנק שבו מתנהל חשבונו.
6. בטיעוניו בעל-פה הדגיש התובע, שעצם ביטולם של העיקול ושל החיוב הכספי, מלמדים שמלכתחילה לא היה מקום לחייבו בתשלום האגרה עבור הפינוי. עוד הוסיף, שהפטור שניתן לו מתשלום אגרה נובע מפוליסת ביטוח שיש למתנדבים במד"א, שעבורה שילם. באשר לטענות מד"א, שפעלה בהתאם לנהליה, כפי שיפורט בהמשך הדברים, טען, שאלו מעולם לא ניתנו לו ולא הובאו לידיעתו. מאחר שעל-פי חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 יש להביא את דבר תוכן הפוליסה לידיעת המבוטח והדבר לא נעשה, מד"א אינה יכולה להסתמך על הוראות אותה פוליסה. בנוסף לכך, פציעתו הייתה בגדר תאונת עבודה, כך שבכל מקרה על מד"א היה לשאת בהוצאות הפינוי.
התובע נשאל על-ידי בית המשפט מדוע לא סילק את החוב הנמוך יחסית, מיד משנודע לו עליו, כדי לצמצם את נזקיו הנטענים. על כך השיב, שאילו עשה כן, היה הדבר מהווה הודאה בחוב, שלטענתו אינו חייב. עוד טען, שבפועל, ספק אם היה בכך כדי לקצר את תהליך הסרת העיקול.
טענות הנתבעת 1
7. הנתבעת 1 טענה להיעדר יריבות בינה לבין התובע, בהיותה שלוחה ואורגן של הנתבעת 2 (מד"א), שבשמה פעלה. משפעלה על-פי הנחיית מרשתה, אין מקום שתחשף לתביעה מהסוג הנדון.
עוד טענה הנתבעת 1, שמד"א שלחה אל התובע שתי דרישות תשלום עוד ביום 15.5.2009 וביום 17.7.2009. דרישות אלו נשלחו אל הכתובת שמסר ביום הפינוי (ברחוב אגסי בירושלים), והן לא הוחזרו. דרישה נוספת שלחה הנתבעת 1 אל אותה כתובת, ביום 29.11.2009, ואף היא לא הוחזרה. ביום 5.1.2010 שלחה דרישה נוספת בדואר רשום, וזו הוחזרה עם ציון "מען לא ידוע". לפיכך נבדקה כתובתו של התובע, והתברר שהיא שונה מזו שמסר (ברחוב אורנשטיין בירושלים), וביום 25.2.2010 נשלחה אליו דרישה נוספת לכתובת זו, שגם היא לא נענתה. מסיבה זו הוגשה רק ביום 18.7.2010 בקשה להטלת עיקול על חשבון התובע בבנק לאומי. פנייתו הראשונה של התובע הייתה רק ביום 22.8.2010, ובעקבות טענותיו, הפנתה הנתבעת 1 את התובע למד"א לבירור טענותיו במכתב מיום 24.8.2010 וכבר במועד זה עוכב ביצוע העיקול. בנוסף על מכתב זה, נשלח אל התובע מכתב התנצלות ביום 29.8.2010 (נספחים א' ו-ב' של כתב ההגנה מטעם הנתבעת 1). ביום 5.9.2010 נשלח אל התובע מכתב נוסף, המודיע לו שהתיק נסגר (שם, נספח ג').
8. לאור עובדות אלו טענה הנתבעת 1 שבכל מקרה, הטיפול בפנייתו היה מהיר ויעיל. עוד טענה, שהתובע לא הוכיח את הנזקים הנטענים, אלא לכל היותר נזקים זניחים שאינם בני פיצוי. כך גם לא הראה התובע, שאמנם לא כובדו הוראות קבע בחשבונו בשל הטלת העיקול. המסמך שצירף לעניין זה (נספח ז' של כתב התביעה), מתייחס להוראת קבע שלא כובדה שנה קודם לכן, ביום 9.9.2009. בהקשר זה יוער, שהמסמך שצירף התובע נחזה להיות מסמך רשמי של בנק, ולכן לא ניתן לקבל את טענתו, כי יכול שנפלה טעות הדפסה באותו מסמך.
בדיון הוסיפה באת-כוחה של הנתבעת 1, שגם בהתנהלותו של התובע יש כדי ללמד שלא ראה בהטלת העיקול נזק של ממש, וכי התמהמה פרק זמן ארוך עד שטיפל בהסרתו. לדבריו, נודע לו על העיקול עוד ביום 30.7.2010, ורק כעבור ששה-עשר יום, ביום 15.8.2010 פנה לראשונה להסרת העיקול. לעומת זאת, הנתבעת 1 הזדרזה לטפל בעניין. נודע לה על פניית התובע ביום 22.8.2010, וכעבור יומיים, ביום 24.8.2011, כבר הודיעה לו שהוגשה בקשה להסרת העיקול ולעיכובו, וכי הודעה על הסרת העיקול נשלחה בפועל לבנק למחרת, ביום 25.8.2011 (שם, נספחים א ו-ב).